הם: שבוע קשה עבר על כוחותינו.

בראשון הם עדיין התאוששו מסוף שבוע של הוללות (לפחות בסטנדרטים של הורים טריים), שכלל חתונה רווית אלכוהול בחמישי, ובתי קפה ומסעדות בעיר הגדולה בשי-שבת.

ביום שני עשו להם חיסון (טוב, לא להם, לתינוק הקטן והחמוד שלהם), מה שגרר יום-יומיים של בכי והתמרמרות על מר גורלו.

בשלישי היא לא הרגישה טוב והתלוננה הרבה עד שהסכימה ללכת לרופאה, שנתנה לה אנטיביוטיקה.

וברביעי-חמישי הוא התרוצץ בין לשכת התעסוקה לביטוח לאומי כדי להבטיח את הכנסתו ולהצדיק את קיומם של מוסדות ארץ ישראל הישנה והלא-כ"כ טובה..

משהגיע שישי, יום שבד"כ שמור להם, היא התפלאה לגלות שהוא הזמין את ההורים שלו ושלה לארוחת ערב אצלם..

ועוד ביום הנישואין השלישי שלהם!

הוא לא ממש יודע מה עבר לו בראש כשהוא הזמין את כולם.

היא החליטה להבליג ולהמשיך בסדר היום (בכל זאת, הוא שלח לה זר פרחים גדול בהפתעה ביום חמישי).

אז כך עבר לו שבוע ביעף וביום שבת הם מצאו את עצמם, כמעט לראשונה השבוע, חושבים קצת על עצמם.

נקדים ונאמר שכשהם עוד היו רווקים (כלומר נטולי תינוקות מריירים), הם היו בליינים 'רציניים'.

אמנם אין להם נכסי דלא-ניידי בתל-אביב, אבל בואו נגיד שהם מושקעים חזק בעיר הגדולה, בצורת קניות במגוון חנויותיה, דרינקים בבריה, מנות ראשונות, עיקריות ואחרונות במסעדותיה, טארטים בבתי-קפיה. אתם מתחילים להבין..

אז כשסופסוף הגיע יום שבת, הם החליטו להמשיך את המסורת הישנה-נושנה ולצאת לעיר הגדולה לנשנש במסעדה חדשה.

הוא: בואי נשאיר את פיצקי אצל ההורים שלך ונשב איפשהו, נזמין איזה כוס יין ונשנש משהו, לא בא לי להישאר בבית כל היום.

היא: (מצביעה על התינוק) אבל תראה איזה חמוד הוא! אולי הגיע הזמן שנשקול לפחות לקחת אותו איתנו לאנשהו??

הוא: אז בואי ניקח אותו איתנו. מצד שני הוא לא ייתן לפחות לאחד מאיתנו לאכול שום דבר.

יהיה לנו אותו גם אח"כ. בואי נשאיר אותו אצלם.

היא: טוב אבל לאן נלך?

הוא: תני לי רגע לראות (מפשפש במגזין האינטרנטי של טיים אאוט שבדיוק היה פתוח בבראוזר שלו)

מה זה ווינברג? (עוד) טאפאס בר חדש? הם צצים בזמן האחרון בתל-אביב כמו חיידקים בצלחת פטרי..

היא: זה המקום החדש של בעלים של אייסברג. אתה לא זוכר שראינו את זה כשעברנו שם עם המכונית?

הוא (נכנס לביקורת שמישהו כתב. נשמע מבטיח). יאללה בואי נשב שם. נשמע שיש להם מנות רציניות: ניוקי א-לה רומנה, מבחר טובו של כוסות יין, והקינוחים בטוח לפנים כי הם צמודים לאייסברג.

היא: יאללה בוא נלך.

הם: בן יהודה וצפון דיזנגוף הם לא טריטוריות הבילוי המועדפות עליהם, בעיקר בשל מצוקת החניה השוררת במקום טוונטי-פור-סבן (תנסו אתם למצוא מקום חניה 'חוקי' איפשהו באיזור בן יהודה 100 – לא באמצע הלילה, ולא, חניה על המדרכה לא נחשבת!!)

פעם-פעמיים בשנה הם בכל זאת מנסים להתעדכן במה שקורה ב'איזור אסון' הזה.

הוא: בואי לא נסתבך יותר מידי. נחנה בחניון הקטן שבבן יהודה, קצת אחרי גורדון.

הם: מגיעים אל החניון (הפרטי), והוא סגור.

היא: Now what?

הוא: בואי נסתובב קצת באיזור. אולי נמצא משהו..

היא: בטח..

הם: מסתובבים איזה עשר דקות באיזור דיזנגוף-בן יהודה, מתייאשים (בראש שלו הוא כבר מדמיין אותם עוזבים את האיזור וחוזרים לאיזור רוטשילד, שם עצרו לגיחה קטנה ביריד מעצבים מאולתר בבית סותביז לשעבר..)

בסוף הם חונים בחניון-פרישמן-יש-לנו-חמש-קומות-חניה-אבל-אין-מקום-לחנות-אם-אתה-לא-נכה.

היא: נראה בכמה נזק נצא מהחניה הזו..

הם: עושים את דרכם במעלה בן יהודה הרחוב, עד שהם מגיעים לווינברג, שמתגלה כמקום פינתי קטן מאוד אך חביב, עם מקומות ישיבה לא נוחים במיוחד על המדרכה, בסמיכות לענק הגלידות והקינוחים, האח הגדול אייסברג. הם מתיישבים ומעלעלים בתפריט הקטן, שכזכור להם עוד מהבית מכיל כמה מנות ראשונות ועיקריות ותפריט יין קטן ומספק.

הוא (מאתר כמה מנות ראשונות שבא לו להזמין: כרובית ברוטב פיקנטי, פחזניות ברוטב גבינת עיזים - אבל לא ממש מסתדר עם המנות העיקריות.)

היא (מאתרת את המנה העיקרית הצמחונית היחידה בתפריט ומתבייתת עליה (לפעמים הבחירה של הצמחוניים קלה יותר..), ועם מנות ראשונות אף פעם לא היתה לה בעיה.

הוא (מתרגז על חוסר ההתחשבות בקרניבורים בתחום המנות העיקריות - יש סנדוויץ' עם נקניקיות או רוסטביף או רוסטביף בלי סנדוויץ' - יחי הגיוון, ולבסוף מזמין סנדוויץ' רוסטביף).

הם (מזמינים שתי מנות ראשונות: כרובית פיקנטית, מעין טאפאס שכזה, וגבינות סנט-מור על מצע עגבניות שלוקות ועלי רוקט – מנה שהתגלתה כמוצלחת ביותר. לעיקריות היא מזמינה ניוקי-א-לה רומנו, עשוי מסולת, ברוטב עגבניות וזיתים שחורים, והוא…) המנות היו טובות למדי, ועל אף סידור הישיבה הלא-כ"כ מרנין, הארוחה, יחד עם כוס הקאווה שהיא הזמינה לעצמה וכוס הסוביניון בלאן שהוא הזמין לעצמו, מרנינה ומרעננת את חיכם.

לקינוח, ועל אף הכבדות הניכרת שנסכה בהם הארוחה, הם מגדילים עוז ומזמינים קינוח, באדיבות סניף האם השכן של אייסברג: גלידת סאנדיי (שלושה כדורי גלידה, כ"א בגודל שלא יבייש אף גלידריה, נחים על מצע שברי עוגיות, ועליהם נחות שתי בננות מקורמלות. שחיתות למהדרין.

כרגיל, הם שבו על דרכם בחזרה לחניון (מחיר החניה היה דווקא סביר, בסטנדרטים תל-אביביים..), ביטנם מדושנת וחיוך עליז על בדל שפתותיהם.

איזו דרך נפלאה לסיים שבוע של בטלה ולהתחיל עוד אחד..