בראשון הם עדיין התאוששו מסוף שבוע של הוללות (לפחות בסטנדרטים של הורים טריים), שכלל חתונה רווית אלכוהול בחמישי, ובתי קפה ומסעדות בעיר הגדולה בשי-שבת.

ביום שני עשו להם חיסון (טוב, לא להם, לתינוק הקטן והחמוד שלהם), מה שגרר יום-יומיים של בכי והתמרמרות על מר גורלו.

בשלישי היא לא הרגישה טוב והתלוננה הרבה עד שהסכימה ללכת לרופאה, שנתנה לה אנטיביוטיקה.

וברביעי-חמישי הוא התרוצץ בין לשכת התעסוקה לביטוח לאומי כדי להבטיח את הכנסתו ולהצדיק את קיומם של מוסדות ארץ ישראל הישנה והלא-כ"כ טובה..

משהגיע שישי, יום שבד"כ שמור להם, היא התפלאה לגלות שהוא הזמין את ההורים שלו ושלה לארוחת ערב אצלם..

ועוד ביום הנישואין השלישי שלהם!

הוא לא ממש יודע מה עבר לו בראש כשהוא הזמין את כולם.

היא החליטה להבליג ולהמשיך בסדר היום (בכל זאת, הוא שלח לה זר פרחים גדול בהפתעה ביום חמישי).

אז כך עבר לו שבוע ביעף וביום שבת הם מצאו את עצמם, כמעט לראשונה השבוע, חושבים קצת על עצמם.

נקדים ונאמר שכשהם עוד היו רווקים (כלומר נטולי תינוקות מריירים), הם היו בליינים 'רציניים'.

אמנם אין להם נכסי דלא-ניידי בתל-אביב, אבל בואו נגיד שהם מושקעים חזק בעיר הגדולה, בצורת קניות במגוון חנויותיה, דרינקים בבריה, מנות ראשונות, עיקריות ואחרונות במסעדותיה, טארטים בבתי-קפיה. אתם מתחילים להבין..

אז כשסופסוף הגיע יום שבת, הם החליטו להמשיך את המסורת הישנה-נושנה ולצאת לעיר הגדולה לנשנש במסעדה חדשה.

הוא: בואי נשאיר את פיצקי אצל ההורים שלך ונשב איפשהו, נזמין איזה כוס יין ונשנש משהו, לא בא לי להישאר בבית כל היום.

היא: (מצביעה על התינוק) אבל תראה איזה חמוד הוא! אולי הגיע הזמן שנשקול לפחות לקחת אותו איתנו לאנשהו??

הוא: אז בואי ניקח אותו איתנו. מצד שני הוא לא ייתן לפחות לאחד מאיתנו לאכול שום דבר.

יהיה לנו אותו גם אח"כ. בואי נשאיר אותו אצלם.

היא: טוב אבל לאן נלך?

הוא: תני לי רגע לראות (מפשפש במגזין האינטרנטי של טיים אאוט שבדיוק היה פתוח בבראוזר שלו)

מה זה ווינברג? (עוד) טאפאס בר חדש? הם צצים בזמן האחרון בתל-אביב כמו חיידקים בצלחת פטרי..

היא: זה המקום החדש של בעלים של אייסברג. אתה לא זוכר שראינו את זה כשעברנו שם עם המכונית?

הוא (נכנס לביקורת שמישהו כתב. נשמע מבטיח). יאללה בואי נשב שם. נשמע שיש להם מנות רציניות: ניוקי א-לה רומנה, מבחר טובו של כוסות יין, והקינוחים בטוח לפנים כי הם צמודים לאייסברג.

היא: יאללה בוא נלך.

הם: בן יהודה וצפון דיזנגוף הם לא טריטוריות הבילוי המועדפות עליהם, בעיקר בשל מצוקת החניה השוררת במקום טוונטי-פור-סבן (תנסו אתם למצוא מקום חניה 'חוקי' איפשהו באיזור בן יהודה 100 – לא באמצע הלילה, ולא, חניה על המדרכה לא נחשבת!!)

פעם-פעמיים בשנה הם בכל זאת מנסים להתעדכן במה שקורה ב'איזור אסון' הזה.

הוא: בואי לא נסתבך יותר מידי. נחנה בחניון הקטן שבבן יהודה, קצת אחרי גורדון.

הם: מגיעים אל החניון (הפרטי), והוא סגור.

היא: Now what?

הוא: בואי נסתובב קצת באיזור. אולי נמצא משהו..

היא: בטח..

הם: מסתובבים איזה עשר דקות באיזור דיזנגוף-בן יהודה, מתייאשים (בראש שלו הוא כבר מדמיין אותם עוזבים את האיזור וחוזרים לאיזור רוטשילד, שם עצרו לגיחה קטנה ביריד מעצבים מאולתר בבית סותביז לשעבר..)

בסוף הם חונים בחניון-פרישמן-יש-לנו-חמש-קומות-חניה-אבל-אין-מקום-לחנות-אם-אתה-לא-נכה.

היא: נראה בכמה נזק נצא מהחניה הזו..

הם: עושים את דרכם במעלה בן יהודה הרחוב, עד שהם מגיעים לווינברג, שמתגלה כמקום פינתי קטן מאוד אך חביב, עם מקומות ישיבה לא נוחים במיוחד על המדרכה, בסמיכות לענק הגלידות והקינוחים, האח הגדול אייסברג. הם מתיישבים ומעלעלים בתפריט הקטן, שכזכור להם עוד מהבית מכיל כמה מנות ראשונות ועיקריות ותפריט יין קטן ומספק.

הוא (מאתר כמה מנות ראשונות שבא לו להזמין: כרובית ברוטב פיקנטי, פחזניות ברוטב גבינת עיזים - אבל לא ממש מסתדר עם המנות העיקריות.)

היא (מאתרת את המנה העיקרית הצמחונית היחידה בתפריט ומתבייתת עליה (לפעמים הבחירה של הצמחוניים קלה יותר..), ועם מנות ראשונות אף פעם לא היתה לה בעיה.

הוא (מתרגז על חוסר ההתחשבות בקרניבורים בתחום המנות העיקריות - יש סנדוויץ' עם נקניקיות או רוסטביף או רוסטביף בלי סנדוויץ' - יחי הגיוון, ולבסוף מזמין סנדוויץ' רוסטביף).

הם (מזמינים שתי מנות ראשונות: כרובית פיקנטית, מעין טאפאס שכזה, וגבינות סנט-מור על מצע עגבניות שלוקות ועלי רוקט – מנה שהתגלתה כמוצלחת ביותר. לעיקריות היא מזמינה ניוקי-א-לה רומנו, עשוי מסולת, ברוטב עגבניות וזיתים שחורים, והוא…) המנות היו טובות למדי, ועל אף סידור הישיבה הלא-כ"כ מרנין, הארוחה, יחד עם כוס הקאווה שהיא הזמינה לעצמה וכוס הסוביניון בלאן שהוא הזמין לעצמו, מרנינה ומרעננת את חיכם.

לקינוח, ועל אף הכבדות הניכרת שנסכה בהם הארוחה, הם מגדילים עוז ומזמינים קינוח, באדיבות סניף האם השכן של אייסברג: גלידת סאנדיי (שלושה כדורי גלידה, כ"א בגודל שלא יבייש אף גלידריה, נחים על מצע שברי עוגיות, ועליהם נחות שתי בננות מקורמלות. שחיתות למהדרין.

כרגיל, הם שבו על דרכם בחזרה לחניון (מחיר החניה היה דווקא סביר, בסטנדרטים תל-אביביים..), ביטנם מדושנת וחיוך עליז על בדל שפתותיהם.

איזו דרך נפלאה לסיים שבוע של בטלה ולהתחיל עוד אחד..

גם כשלא היה לנו תינוק חמוד בן חודשיים, לקום  מהספה אחרי ארוחת הבוקר (בתנאי שאכלתם אותה בבית) ולנטוש את המזגן לטובת הלחות המהבילה של ת"א זו משימה לא קלה..

צריך להחליט לאן הולכים (בד"כ למסעדה או מרכז קניות כלשהו.. לאן כבר זוג אורבני יכול לנסוע בשבת במדינת ההלכה?!  ולא, טיול בחיק הטבע לא ממש בא בחשבון..)

צריך למצוא סביבה נטולת משפחות וילדים צווחים (אה, אופס גם לנו כבר יש תינוק..)

צריך לעשות סבב טלפונים כדי להשיג מקום פנוי.

צריך להתקלח ולהתלבש.

ועכשיו צריך גם להחליט אם לוקחים את העולל הקטן איתנו..

היא: בא לי נודלס או סושי.

הוא: אולי נלך לג'ירף?

היא: אבל אכלנו שם כבר לפני שבוע. וחוצמזה, אבן גבירול בשבת בצהריים? לא פסטורלי במיוחד..

הוא: אז בואי ניסע לנמל יפו החדש. יש את שם קונטיינר שלא מזמן נפתחה.

היא (מעקמת את האף): אתה באמת מאמין לקמפיין של עיריית ת"א??

הוא: כן אבל שיפצו שם לאחרונה. זה אמור להיות ממש יפה ומסודר. הנמל ביפו הולך לקחת את הנמל של רידינג בקרוב..

היא (לא משתכנעת בקלות): ממ.. אולי נלך לאכול סושי בנווה צדק?

הוא: סושי זה לא משביע. אני רעב!

היא: מרימה ידיים ומסכימה,  אך מחליטה לא לקחת סיכון,הקטן ישאר אצל הסבא והסבתא, הוא יגיע לנמל יפו כשכבר באמת יתחדש.

הם: כעבור מקלחת זריזה (בימים אלו צריך לעשות הכל מהר לפני שהקטן יתעורר), אריזה של חצי מהבית ועצירה מהירה אצל הבייביסיטר'ז הם מפלסים את דרכם בין המדרכות השבורות – כל המתחם עדיין בתהליכי שיפוץ (היא מתאפקת לא להגיד, אמרתי לך..) – עד שהם מאתרים את מסעדת קונטיינר שבשעת ערב מוקדמת זו , בערך 18:00, לא עמוסה מידי.

היא: (מזהה שבשולחן ליד יושבת אמא צעירה, כמוה, לבושה בשמלה יפהפיה מFrench Connection שלא הרשתה לעצמה לבזבז עליה 800 שקלים..): היא לובשת את השמלה שלי! ועוד ככה בקז'ואליות, בשבת בצהריים!

הוא: למה לא קנית אותה? הייתי קונה לך אותה אם היית רוצה..

היא (מחמיצה פנים): וחוצמזה אין בתפריט שום מנה צמחונית! יש פה דגים ושאר מיני שרצים..

הוא: יש סלט ארטישוק.

היא: טוב אז אני אוכל רק מנה ראשונה..

הוא: טוב, בסדר. בואי נקום.. דווקא יש פה מנות מעניינות.. חבל..

הם (קמים לאיטם ועושים את דרכם חזרה למכונית).

הוא: אולי ניסע לשוק הפשפשים ונשב בשרקוטרי או ביועזר בר יין?

היא (שוב הוא מנסה לגרור אותי למסעדות יקרות ונטולי מנות צמחוניות..)

הוא: טוב, אז אולי בכל זאת נלך לאכול סושי בנווה צדק..

היא: אולי נלך לאיטלקיה בפשפשים?

הוא (מעקם את האף):  ממ.. קראתי עליהם ביקורת לא טובה בעכבר העיר.

היא: אל תהיה כבד! בוא ננסה..

הם (מחנים את המכונית בשוק הפשפשים ולאחר שהם מנפנפים בנונשלנטיות זוג בצרה שנתקע עם פנצ'ר ומחפש מישהו שיעזור לו עם ג'ק, מתיישבים באיטלקיה בפשפשים).

מכיוון שמיצו לחלוטין את טרנד הקאווה שפשה בעיר הגדולה בשנים האחרונות, מחליטים 'לחזור לבסיס' ולהזמין חצי קראף לבן של יין הבית (חביב). למנה ראשונה הם מזמינים סלט קפריזה סלק וגבינת עיזים בשמן כמהין  שמגיעה עם לחם טרי וחמאת פלפלים בצד, ולמנה עיקרית היא הזמינה פסטה מלנזנה קצרה והוא פסטה עם נקניקיות (בד"כ הוא לא מזמין מנה של ארנבים אלא בוחר בסטייק הכי יקר, אבל הזמנים מכתיבים את התנאים, כפי שאומרים..)

הוא: ממ.. המנה הראשונה טעימה.

היא: מנה ביתית למדיי, חסר משהו..

הוא: כן, זו נראית כמו מנה ששלפו את הרכיבים שלה מהמקרר באקראי, אבל שמן הכמהין הטעים והלחם עם החמאת פלפלים די משדרגים אותה.

היא (ממש לא מצליחה להבחין בטעם של השמן כמהין. הוא והחיך האנין שלו..)

הם: המנות העיקיות היו טעימות, גם אם נדמה שאפשר היה לדרדס אותן בקלות בבית.

אבל זה לא מה שחשוב.. העיקר להיות בחוץ, לבד,  ביחד..

אמנם האווירה לא איי-יי-יי (המואזין ברקע, ניידת ג'וק לי ג'וק חולפת עם זמירות מרנינות) אבל זה מה שעושה את האווירה פה. (הטאפאסיות באיזור הראמבלה בברצלונה, ליד השוק הסיטונאי לא יותר שיקיות).

המלצרית החביבה מציעה שני שוטים של לימונצ'לו שמכינים באיטלקיה.

המשקה מתגלה כמוצלח והם מחליטים לחתום בו את הארוחה, ולקנח בכדור באחת הגלידריות בשכונה.

הוא: איפה יש פה גלידריה נורמאלית?

היא: יש פה פפה-אלדו ברחוב יפת.

הוא: איזה פפה אלדו? יש פה רק שוארמיות וטוסטיות!

היא: טוב אז בוא נלך לד"ר לק.. זה לא רחוק.

הוא: טוב, אבל בא לי סיגר קטן. התפוצצתי מכל הפסטה הזו..

הם מפלסים את דרכם באובך הלחות עד לסניף העתיק של ד"ר לק , ובזמן שהיא עושה מאמצים עילאיים למצוא לעצמה טעם לעניין בין  המבחר 'המרנין' (רום צימוקים, מלאבי, קוקוס, קמפרי.. פור גוד סייק, מישהו באמת מזמין את הטעמים האלה?! ולמה אין אף אחד שיודע להכין אספרסו בסניף, למרות מכונת האספרסו המרשימה שנחה לה על הדלפק?!) הוא בורח לרגע לסניף של חינאווי משקאות שברחוב  קדם ולאחר התלבטות קשה בין הנד-מייד מונטה-כריסטו ב80 שקלים (היא תהרוג אותו אם הוא יוציא סכום כזה על סיגר!) וחבילת מיני-כריסטוס ב55 שקלים, מחליט ללכת על האופציה הזולה יותר..

מלאים אך מרוצים הם עושים את דרכם בחזרה למכונית, לאסוף את פיצקי מההורים שלה ולחזור הביתה: מקלחת, אוכל (לקטן) ולישון.

נ.ב.

נראה שבמהלך הגיחה-של-שעתיים הקצרה הזו הוא הצליח לשכוח את משקפי השמש שלו איפשהו..

כל המשיב אבידה יבוא על שכרו, ואם לא אדרבא.. יש להם יום נישואים בקרוב. צריך תירוץ למתנה..

היא: לא מספיק לך שני הבלוגים שכבר יש לך?

הוא: כן, אבל זה יהיה  משהו של שנינו. זה שונה.

היא: ועל מה נכתוב בבלוג הזה?

הוא: על כל מה שבא לנו. על ביקורים במסעדות, ויכוחים של זוגות, חוויות הורות, קניות..

היא: נשמע טוב, חומר לכתיבה בטוח יש לנו אבל למי יש זמן לזה עם תינוק בן חודשיים?!

הוא: אני אכתוב את הצד שלי (מה הוא חושב) ואת כבר תמלאי את הצד שלך (מה היא חושבת על זה..) כתגובה.

היא: ואיך נקרא לבלוג הזה?

הוא: ממ.. אולי זוגי בריבוע?

היא: כי אנחנו זוג זוגי שכזה?

הוא: בדיוק!

הם: יאללה, בוא נלך על זה!